“קריאת עדויות בקבוצה וצפייה בסרטונים שפרסמתן לא הכינו אותי באמת ל-72 השעות האלה בתינוקיה. היה ק-ש-ו-ח!
אין לי שום טענות לצוות. להיפך. הן מקסימות, ועושות עבודה נהדרת – עבודה קשה!
ובכל זאת חייבת לכתוב שהסיטואציה של תינוקיה היא לא נעימה, וחושבת שחשוב שכל אמא שיכולה תנסה להמנע ממנה. פשוט כי היא כזו.

כי התינוקיה היא לא מקום לתינוק שרק נולד להיות שם לבד.
ואם אמא צריכה לנוח (וזה בסדר, והגיוני וטבעי) אז צריך שיהיה מלווה.

שאלו אותי הרבה פעמים במהלך השעות האלה (צוות, חברות, משפחה…) למה אני לא הולכת לנוח, הבטיחו שיקראו לי וידעתי שכך יעשו כי ראיתי אותן מתקשרות לאמהות אחרות, אפילו כאלה שלא ביקשו אבל…
אני יודעת את התיאוריה, ואני מכירה את המחקרים על החשיבות של ההישארות שלי לתינוקת שלי והאמת היא שלא באמת צריך את כל אלה…

כי – אפשר להרגיש את זה אם נכנסות שנייה לתינוקיה ועוצרות,
כי – גם לי היה קשה להיות בתינוקיה, עם האורות הבוהקים והרעש האינסופי של מכשירים, של דיבורים ובעיקר….של תינוקות בוכים. ואני מבוגרת. ויודעת להסביר לעצמי מה אני חווה. ולי היה קשה.
כי – יש תינוקות שבוכים. הרבה. שעות. ביום.

והסברתי למי ששאלה – אני מבוגרת, אני מבינה מה קורה, אני יכולה להגיד לעצמי – הרעש שאת שומעת הוא תינוק שבוכה כי הוא רוצה את אמא שלו, או תינוק שבוכה כי הוא רעב, או תינוק שבוכה כי התינוק שלידו בוכה, וזה שלידו וזה שלידו…
אבל התינוקת שלי, שמעה עד היום רק את פעימות הלב שלי, הרגישה רק אותי, איך היא חווה את המצב הזה?
איך אני יכולה לא להיות שם בשבילה ברגעים האלה?

לאחיות יש בדיקות וטיפולים לבצע, תינוקות חדשים לקבל, ובדיקת רופא וטלפונים לענות, תינוקות להאכיל, להחליף חיתולים, לעקוב אחרי מוניטור ופוטו ויחד עם זה גם עשרים-שלושים תינוקות ששוכבים בעריסות שלהם, ומדי פעם בוכים. כי הם רעבים, או שהחיתול מלא או לא נוח להם פה או שהם צריכים את אמא….אז גם כשרוצות – והן רוצות, לוקח זמן עד שמגיעות אליהם ובינתיים הבכי מדבק. וחייבים להתעלם ממנו – כי יש בדיקות וטיפולים לבצע ותינוקות חדשים לקבל….הבנתן?

זו פשוט לא סיטואציה הגיונית.

היו שעות ביום, מעטות, בבוקר או אחר הצהריים בשעות ביקור משפחות, שהתינוקיה היתה מתרוקנת, ואז הבנתי שזה הדבר הנכון, תינוקיה ריקה שיש בה רק את התינוקות שצריכים טיפול רפואי. ואז האחות פנויה לטפל בהם. ואז זו לא חויה קשה להיות בה.
ואולי אפשר גם להחליף את האורות מלבן בוהק לצהוב רך. ואולי לשים מוסיקה נעימה ברקע או פעימות לב….נסחפתי הא?”. 10/18. מרכז הארץ.