“הלידה כאילו נגמרת אבל בעצם ממש לא. יש עוד לידה תיכף. אני מבקשת להניח לי להמשיך בעצמי. מתחילה להניק את הקטנטונת ותוך כמה רגעים מתחילים שוב צירים. דין מוריד חולצה, אני מעבירה לו את הקטנה לעור לעור. מתרוממת שוב. שלושה צירים והקטנטן בחוץ. עכשיו זה אמיתי! היו לי שני תינוקות בבטן!… כמובן שאחרי כמה דקות מתחילים להציע הצעות ולבקש בקשות (פיטוצין? אפשר לקחת אותם לכל מיני דברים? אה… לא, תודה).

אז הנה אנחנו, הורים ל – 6, בחדר לידה, מחייכים מאוזן לאוזן. קיבלנו בדיוק את הלידה שרצינו: אפס התערבויות רפואיות למרות שזירזנו, עור לעור, השהית חיתוך חבלי טבור, שליטה מלאה בכל התהליך. בשלב הזה, המערכת כבר מבינה שאנחנו לא נפרדים מהתינוקות שלנו בשום שלב. אני מסיימת להניק את הקטנה, מעבירה לדין, מקבלת את אחיה ואז הוא יוצא איתה לשקילה (המשקל נמצא מחוץ לחדר בגלל חדרי הלידה הקטנים) ומתחלפים שוב.

לכולם ברור לחלוטין שאין מה לדבר על עריסות פלסטיק או שרשרת חיול בתינוקיה. למחלקה אנחנו מתגלגלים יחד – אני והילדים על המיטה, דין מוביל עריסות ריקות. נכנסים לחדר ובו עוד 2 יולדות. אף אחת לא באפס הפרדה. אנחנו באמצע, באפס הפרדה עם שני תינוקות. ברור שדין נשאר איתנו – זה בכלל לא פתוח לדיון. מצד שני… אפס הפרדה לא באמת יכול להתבצע כשלמלווה הצמוד יש בקושי כיסא פלסטיק לשבת עליו. אין כורסא, אין פינת החתלה, אין שליטה במזגן (קור אימים), פלורסנטים נדלקים כל שניה…. לשנינו ברור שברגע שמקבלים אישור – חוזרים הביתה.

לתינוקיה הגענו עם הילדים פעם אחת. לקחו בדיקת סוכר (הראשונה נלקחה ליד המיטה אחרי שכנוע לא קטן מצידנו) ונתנו ויטמין k. כשהבינו שאנחנו מתכננים להשתחרר פתאום הרופאים והאחיות התחילו להגיע אלינו. אבל כל זה לא שינה את העובדה שאפס הפרדה עם תאומים צריכה תנאים קצת יותר מאפשרים.