עדות של אמא שהיא יועצת הנקה
״אני רוצה לספר לכן על כמה דברים חשובים שבזכותם ההנקה של תינוקי לא נפגעה למרות שהיה בטיפול באור.
1. התחלתי להניק מרגע הלידה ולא הפסקתי . הוא נולד במשקל 4 קילו. תינוק בגודל כזה צריך כמות גדולה של חלב. לכן שמחתי שהוא ינק לעיתים קרובות ביממות הראשונות. לא ישנתי כמעט בכלל אבל זו הייתה הקרבה קטנה ומאוד מאוד שווה. ככה קרה שערכי הבילירובין שגורם לצהבת התחילו לעלות מעל הנורמה, לי כבר היה חלב בשל ולא קולוסטרום. זה היה חשוב מאוד בגלל הנקודה הבאה.

2. אנשי צוות רבים עם כוונות טובות הציעו לי לתת לו פורמולה בטענה שזה יגרום לו להישאר יותר זמן בטיפול באור ( הפוטו) . אני ידעתי שהתינוק שלי לא רעב. היה לי הרבה חלב, שמעתי בליעות והקטן עשה קקי כמה פעמים ביום. הוא לא רצה להיות בטיפול האור כי זה לא נוח, כי זה לא צמוד לאמא וכי היה לו כיסוי עיניים שהציק. פורמולה לא היתה משנה דבר. מה שכן עזר זה שעמדתי ליד העריסה בכל שעות השהות שלו שם ( שוב, לא ישנתי) ונעניתי, נגעתי , השמעתי רעשים מרגיעים וכך הרווחתי עוד כמה דקות בהם הסכים להישאר.
אני לא חושבת שאמא שאיננה יועצת הנקה היתה מצליחה להעריך את המצב כמוני. לכן חשוב שלפני הבקבוק הראשון תערך התייעצות עם יועצת ההנקה, לא לתת סתם בקבוקים. בכלל לא בטוח שכמויות חלב זה העניין ושבקבוק יעזור. מצד שני יכול להיות שיש צורך בתיסוף במיוחד בצהבת שמגיעה כתוצאה מחוסר הזנה ( לא כמו אצלנו שהיה מדובר בצהבת שהתחילה לפני גיל 12 שעות, צהבת המולטית) ואז חשוב להיעזר ביועצת כדי לשמור על ייצור החלב.

3. אפס הפרדה וטיפול באור, אפשרי בהחלט! ביקשתי להביא את המנורות לחדר שלי ( גם כשהיו שתי מנורות, למרות שהיתה אחות שטענה שאסור, והייתי ממש תחת אש כל הזמן. ״בגללך אתם עדיין מאושפזים״ את מניקה יותר מדי והוא לא מקבל את הטיפול ועוד ועוד אך כמובן שאין מניעה ללא קשר למספר המנורות). היינו באפס הפרדה לכל אורך האישפוז. כשהוא צמוד אלי יכולתי לזהות את סימני הרעב מוקדם להניק אותו ולהחזיר לפוטו בלי לאבד זמן חשוב. וגם בזמן ההנקות הוא היה תחת האור כי הזזתי את המנורה אלי.

4. במקרה של צהבת, בעיקר המולטית, כמו שהייתה שלנו, צריך להיות מוכנים לאישפוז ארוך יחסית ( לנו זה לקח חמישה ימים) לנשום עמוק ולהבין שלא נישן ולא נאכל ולא נארח אורחים אבל אם נגיע לסוף האשפוז עם הנקה מלאה שתישאר איתנו אז הכל היה שווה את זה. בכל ימי האשפוז נשארתי איתו בחדר.”

9/18 איכילוב. הערה: כיום באיכילוב אין אפשרות לטיפול באור בחדר האם במקרה של צהבת המולטית

״הוא צריך לקבל טיפול באור נגד הצהבת, יש לו ערכים גבוהים תגיעי איתו לתינוקיה״ אמרה האחות. בתינוקייה אל מולי פשטה אותו מבגדיו והרכיבה משקפיים קטנטנות לעיניו והניחו אותו מתחת מנורת אולטרא סגול, מה שאמור להוריד את ערכי הצהבת. ״זהו סיימנו״ היא הודיעה ״את יכולה לחזור לחדר, אנחנו כבר נקרא לך או שניתן לו בקבוק״
״הוא יונק, אני נשארת איתו״ סירבתי לצאת מהחדר והיא לא נלחמה איתי.

יותר מאוחר הגיעה רופאה לחדר הצהבת כדי לקחת מהתינוקות בדיקת דם, דקירה קטנה בעקב, סחיטה של כמה טיפות למבחנת זכוכית קטנטנה ושליחתה למעבדה. מיאנתי שוב לעזוב את החדר, האחות תפסה בי בעדינות והוציאה אותי ״אין ברירה, זו בדיקה קצרה ותחזרי את יכולה להסתכל מהחלון, אלו הנהלים״.

הרופאה עוברת בין התינוקות דוקרת וסוחטת אחד אחרי השני עקבים מדממים כשברקע צרחות כאב מכמירות לב. היא מתקרבת לשלי ורק אני שם לבד תוהה איפה האמהות שהפקירו בידיים זרות את האוצרות היקרים להן מכל.
הסיטואציה לא נורמלית.

היא ניגשה אליו בקרירות לא ליטפה ולא עירסלה אפילו לא אמרה לו מילה, לנגד עיניה היה אליה, אבל היא שלא הכירה בו בכלל מבחינתה הוא הבא בתור וזה אחריו גם הוא הבא בתור. הוא צרח מהדקירה כמו כולם, ואני איתו, סחטה את הטיפות הארורות מעקבו הקטנטן ולא סובבה את הראש להביט בי. פעלה כמו מכונה.
כשפתחה את הנעילה לדלת פרצתי פנימה וחטפתי אותו. לא המשכנו את הטיפול שם יותר. ביקשתי להשתחרר ממחלקת יולדות ולהתאשפז עם הילד במחלקת ילדים, שם לא נפרדים מהילד.

בדרכנו לאישפוז רופא הסביר לי שלתינוק שלי יש חוסר באנזים g6pd , סוג דם שונה משלי, הוא זכר, הוא בן ראשון, והוא על הנקה בלעדית, כל הקריטריונים האפשריים לצהבת ממושכת. לא כל כך הבנתי על מה הוא מדבר רק ידעתי שאני לא אעזוב אותו ויהי מה. במחלקת ילדים ענדו לו צמיד אדום בגלל הרגישות וישר הוכנס מתחת למנורה הסגולה בתוך אינקובטור.

גור קטן וערום, כיסוי עיניים, אבל שקט ורגוע, אמא מחזיקה את ידו כל הלילה. לא ישנה מרגע שהגענו אל בית החולים ועדיין מלאת אנרגיה. וכל כמה שעות אני מוכרחה להביא אותו לבדיקה, להחזיק בו זועק לשמים לבכות איתו את כאבו.

הצהבת ירדה, הוצאנו מהמנורה, הצהבת עלתה, וכך שוב ושוב, צהבת עקשנית שכזו. ובאמת כעבור כמה ימים הצהבת חלפה וחזרנו הביתה.

ומקץ שנתיים וקצת אחרי כל הסיפור הזה. אבא קורא את עיתון השבת ישוב בכורסא בסלון, ובני אליה שמו, קם מהשטיח, מנסה כהרגלו לחקות את אבא, לוקח מערימת העיתונים עיתון ומעלעל בו. פורש אותו על הרצפה ומצביע ״הנה מכונית כחול גדול״ הוא מכריז את שרואות עיניו. הוא מושיט לי את העיתון ומצביע על תמונה של רופא בחלוק וסטטוסקופ כרוך כל צווארו.
״אמא, זה איש מוציא דם!״
אני מבולבלת מביטה בו ״מה?״
״כן אמא,כן, זה איש מוציא דם, אליה בוכה״

אני מלטפת לו את הראש, לא רוצה להרחיב על זה את הדיבור, ״אני מבינה …״ ממלמלת מתקשה להאמין שהוא זוכר. מעולם לא דיברנו איתו על זה, לא הזכרנו אפילו את המילה רופא.

אני מאמינה שעשיתי טוב שלא הנחתי לו. שלא עזבתי אותו, למרות הכל. מי יודע עד כמה החוויות הראשונות בחיינו טבועות בנו ומעצבות אותנו שנים קדימה.
טל מינו, אוגוסט 2017.

* הערת המערכת: החסרון במעבר למחלקת יילדים לטיפול בצהבת, הוא החיידקים המדבקים שקיימים במחלקה הזו, הלוואי והיחס במחלקת יילודים היה זהה.

“היה תינוק ששכב במיטת טיפול באור, כיסוי העיניים החליק לו וכיסה את האף והפה במקום העיניים, הוא עצמו גלש לחלק התחתון של המיטה כשהראש שלו מוטה בצורה לא נוחה ונצמד לדופן המיטה, וכמובן שהוא בכה. אף אחד לא ניגש אליו ואפילו לא ראה כמה לא נוח לו”.

5/16 צפון הארץ.

הנה עדות קורעת לב של הורים שכתבו לנו שהנהלים הכריחו אותם להשתחרר מוקדם והתינוק נשאר בלעדיהם בבית החולים:

“הנסיכה שלי כמו הרבה יילודים הייתה מה שנקרא “צהובה”. היא הייתה הרבה ב”אור” ואני הרבה לידה. הבעיה הייתה שעברו כבר כמה ימים, והבילירובין סירב לרדת… ורצו כבר לשחרר אותי. בלעדיה.

כל יום בכיתי עד הערב, לא רציתי להשתחרר ואמרו לי שכרגע יש מקום פנוי אז בינתיים תישאר ואז אחרי שנשארתי שמחה ומותשת האחות באה לעשות לי שיחה שמחר עם או בלי התינוקת אני הולכת הביתה. ולמחרת בערב שוב אותו סיפור

יש אפשרות לדאוג שיולדות יישארו עם התינוקות שלהן אם לא באותו חדר אז לפחות באותו בניין?!?!?”

כשהתקשרנו לבתי החולים לשאול מה עושים במקרה כזה, האחות בתינוקייה ענתה: “מה? תישארי לידו כל הזמן? בישיבה? מתי תאכלי? מתי תנוחי? אין שום צורך בזה חמודה, תשאירי אותו לנו, אנחנו נטפל בו הכי טוב.”

וכששאלנו מה קורה במקרה של שחרור בלי התינוק? “את לא תרצי להישאר כאן חמודה, את תרצי ללכת הביתה לילדים הגדולים, ותרגישי שהוא נשאר בידיים טובות, אל תדאגי….” (קיבלנו תשובות כאלו בלא מעט בתי חולים).

הרי אחרי השחרור, אין מצב שנשאיר את הילדים שלנו לבד בבית חולים ונלך – אז למה זה נראה הגיוני מיד אחרי הלידה?.

“התינוקת שלי הייתה צריכה להיות בניטור עקב בעיה רפואית, כך ש-6 ימים לאחר הלידה עוד היינו מאושפזות במחלקה, ייתכן שזה מה שגרם לבלבול:

סוף סוף יצאנו מניטור רציף של שעות רבות בתינוקיה, ניגשה אלי אחות ואמרה לי שתוצאת בדיקת הצהבת של התינוקת שלי גבוהה, ושייתכן שהיא תצטרך לחזור לתינוקיה לטיפול באור.

לקחתי את זה מאוד קשה, לא רציתי בשום פנים ואופן לחזור לתינוקיה, התחלתי להעיר את התינוקת שלי להנקות, לעשות עור לעור, לסחוט חלב ולתת לה עוד חלב מעבר להנקה. בתוך כל זה נכנסתי לאתר של אפס הפרדה, הגעתי לקישור להנחיות של הרופאים לטיפול בצהבת ובדקתי את המצב שלנו לפי הגרפים שלהם. לא הבנתי. רמת הבילירובין של הבת שלי הייתה 12.1, ולפי הגיל שלה, הרמה המסוכנת שדורשת טיפול באור הייתה הרבה יותר גבוהה.

ניגשתי לאחות ושאלתי אותה, היא בדקה ואמרה לי שאני צודקת. שהיא טעתה!

נשמתי לרווחה, וחזרתי לשגרה. בתחילת המשמרת הבאה הגיעה אלי אחות אחרת, היא ניגשה ישר לתינוקת שלי עם ערכה לבדיקת דם, עצרתי אותה ושאלתי מה היא בודקת, הצהבת גבוהה היא אמרה, תוך כדי שהיא מתחילה להוריד לביתי את המכנסיים, צריך לראות מה המצב, אם צריך טיפול באור. עצרתי אותה פיזית והסברתי לה שוב שיש כאן בלבול, שהבת שלי כבר בת 6 ימים ולכן הרמה הזו בכלל לא גבוהה עבורה. היא עצרה, הלכה, בדקה את הנושא וחזרה אחרי כמה דקות. שוב, היא התנצלה על הטעות.

הבנתי כמה שאנחנו צריכות לשאול ולהבין כל בדיקה וכל טיפול שבית החולים מבקש, ולעשות גם את הבדיקות שלנו. הם מטפלים כשגרה בעשרות תינוקות ביום. לנו יש רק את התינוק היחיד שלנו, ולפעמים אנחנו יכולות למנוע טעויות.”

10/18, מרכז הארץ.