אם בית החולים לא מאפשר

אנחנו רוצות להחזיר את
כוח ההחלטה והבחירה אליכם ההורים!

כיום אנחנו רגילות שכשאנחנו מגיעות לבית החולים ללדת, אנחנו מפקידות את האחריות על הגוף שלנו בידי מערכת בתי החולים ומרגע זה ואילך הם מחליטים בשבילנו ובשביל התינוק שלנו את הכל.
הנהלים של המערכת מנהלים אותנו.
אבל לא תמיד הם נכונים לנו ולתינוק שלנו.

אם בית החולים לא מאפשר

אנחנו רוצות להחזיר את כוח ההחלטה והבחירה אליכם ההורים!

כיום אנחנו רגילות שכשאנחנו מגיעות לבית החולים ללדת, אנחנו מפקידות את האחריות על הגוף שלנו בידי מערכת בתי החולים ומרגע זה ואילך הם מחליטים בשבילנו ובשביל התינוק שלנו את הכל.
הנהלים של המערכת מנהלים אותנו.
אבל לא תמיד הם נכונים לנו ולתינוק שלנו.

ההחלטה היא שלך! התינוק הוא שלך!
הנהלים הם של בית החולים

באסרטיביות נעימה

במקרים שיש התנגדות מצד בית החולים, תוכלי להסביר לצוות שהחלטתם שתינוקכם יישאר איתכם, ואתם בטוחים שבית החולים יימצא דרכים יצירתיות לבצע את זה.
מעדויות של אמהות למדנו כי חשוב לעשות זאת בנעימות וכבוד לצוות, כך הם מתייחסים בכבוד בחזרה. למדנו שחשוב לזכור לאורך כל הדרך שהם א.נשים בדיוק כמונו, והרבה פעמים הורים בעצמם, באופן כזה הם יעזרו לך ליישם אפס הפרדה.

למדי את זכויותיך

גם כאשר בבית חולים אומרים לך שלא יתאפשר לך אפס הפרדה, חשוב שתזכרי שהתינוק הזה הוא שלך, ויש לך זכות מלאה לפי חוק לעשות אפס הפרדה, גם אם זה לא מותאם לנוהל בבית החולים.

יש לך זכות מלאה להחזיק אותו על הידיים ולטפל בו כפי שאת רוצה ומחליטה. כל ההחלטות הן שלכם. כל מידע על זכויותיך כאן.

אמא שהצליחה להימנע מהפרדה

“התוצאות של הבדיקות כאן וזה שוב אותו הסרט, צהבת המולטית.
“בצהבת כזו הטיפול רק בתינוקיה, התינוקת צריכה השגחה, אתם עוברים למחלקה הרגילה.” מסבירים לנו.
הכל חוזר אלי, האשפוז הטראומטי כשהבן הבכור שלי היה בתינוקיה בטיפול באור ולא יכולתי להיות לצידו. הפעם אנחנו מוכנים, לפני הלידה קראתי כאן בקבוצה והתכוננתי, הפעם אנחנו מחליטים להתעקש, הרי ה”השגחה” עליה מדברים היא בסה”כ בדיקת בילירובין כל כמה שעות, אפשר לעשות אותה לידי.
“הילדה שלנו לא תהיה בתינוקיה, חד וחלק, תמצאו פתרון”.
3 אנשי צוות שונים מנסים לשכנע, ואנחנו בשלנו, “אתם מוזמנים לדבר עם מנהלת בית החולים, זה נוהל מגוחך, בייחוד כשאין השגחה מיוחדת בתינוקיה, בטח לא כשיש שם אחות אחת לכל 15 תינוקות”
בסופו של דבר, מגיעה האחות הראשית ואומרת שהנוהל הזה גם ככה צפוי להשתנות, שבקרוב לכולם הטיפול באור יהיה בחדר האם בצהבת כזו, לכן מחליטים להסכים ולוותר לנו.
מלבד החלק הזה, הצוות היה נהדר בלידה וגם במחלקה. אחת הרופאות אפילו החמיאה לנו שהתעקשנו ואמרה שאנחנו צודקים.”אסותא אשדוד, 12/22, התמונה להמחשה בלבד.

אמא שהצליחה להימנע מהפרדה

“התוצאות של הבדיקות כאן וזה שוב אותו הסרט, צהבת המולטית.
“בצהבת כזו הטיפול רק בתינוקיה, התינוקת צריכה השגחה, אתם עוברים למחלקה הרגילה.” מסבירים לנו.
הכל חוזר אלי, האשפוז הטראומטי כשהבן הבכור שלי היה בתינוקיה בטיפול באור ולא יכולתי להיות לצידו. הפעם אנחנו מוכנים, לפני הלידה קראתי כאן בקבוצה והתכוננתי, הפעם אנחנו מחליטים להתעקש, הרי ה”השגחה” עליה מדברים היא בסה”כ בדיקת בילירובין כל כמה שעות, אפשר לעשות אותה לידי.
“הילדה שלנו לא תהיה בתינוקיה, חד וחלק, תמצאו פתרון”.
3 אנשי צוות שונים מנסים לשכנע, ואנחנו בשלנו, “אתם מוזמנים לדבר עם מנהלת בית החולים, זה נוהל מגוחך, בייחוד כשאין השגחה מיוחדת בתינוקיה, בטח לא כשיש שם אחות אחת לכל 15 תינוקות”
בסופו של דבר, מגיעה האחות הראשית ואומרת שהנוהל הזה גם ככה צפוי להשתנות, שבקרוב לכולם הטיפול באור יהיה בחדר האם בצהבת כזו, לכן מחליטים להסכים ולוותר לנו.
מלבד החלק הזה, הצוות היה נהדר בלידה וגם במחלקה. אחת הרופאות אפילו החמיאה לנו שהתעקשנו ואמרה שאנחנו צודקים.”אסותא אשדוד, 12/22, התמונה להמחשה בלבד.

למדנו מעדויות - איך לא נפרדים?

דרכים להמנע מהפרדה מיותרת

היום כמעט תמיד מספיק להגיד אפס הפרדה ולהיות אסרטיביים, אבל למקרה שיהיה מצב אחר, הנה מס’ דרכים שהורים שונים יישמו:

  • היו הורים שלא הסכימו שהתינוק יעבור בדיקה מסוימת בתינוקיה, אם האם לא יכלה לבוא איתו. ההתעקשות הביאה לכך שצוות מהתינוקיה הגיע לחדר הלידה או לחדר האם במחלקה וההפרדה נמנעה.
  • הורים ביקשו לדעת מהן הסיבות שהטיפול לא סובל דיחוי (כמובן, אין הכוונה במקרה חירום) או לחילופין, מדוע אין אפשרות לעשות את הטיפול לידם.
  • הורים סיפרו שהם פשוט לא הניחו את התינוק בעריסה, אלא החזיקו אותו על הידיים שלהם (אמא/מלווה) כל הזמן.
  • היו מלווים ששמו את התינוק במנשא שהיה כבר קשור עליהם טרום הלידה.
  • אבא אחד הגיע עם חולצה מכופתרת גדולה ושם את התינוק עליו עור לעור מתחת לחולצה (חשוב לוודא שלא מכסים את הפנים של התינוק)
  • יולדת אמרה לצוות שאם ייקחו לה את תינוקה זה יגרום לה לדיכאון אחרי לידה.
  • הורים שיתפו שיצרו קשר וחיבור עם הצוותים שטיפלו בהם: אחות המיון, המיילדת, המרדים, הרופאים, הסניטר, האחיות בהמשך. כך הם קיבלו יחס אישי יותר, ויכלו לפנות אליהם בשמם ולבקש מהם ולבקש מהם לעשות מאמץ עבורם ליישום אפס הפרדה.
  • היו הורים שאמרו לצוות שהם מוכנים לחתום על שחרור וללכת מיד הביתה במידה והם לא מאפשרים דרך אחרת.
  • הכנו עבורך רשימת תשובות – מה תעני לצוות, קראי והתכונני.

מתי לא צריך להיפרד?

  • בכל בתי החולים רוצים שאחות תינוקיה תראה את התינוק שעתיים לאחר הלידה. היא אמורה לעשות לו בדיקה קצרה, לוודא שאין לו בעיה רפואית שדורשת מעקב צמוד. המיילדות לא מספיק בקיאות לזהות כאלו מצבים. בבתי החולים שתומכים אפס הפרדה, מוצאים את הדרך שהבדיקה הזו תעשה בנוכחות האם, או שהאחות מגיעה אל האמא או שמביאים את האמא לאחות עם כסא גלגלים.
  • שעתיים לאחר הלידה רוצים למדוד לתינוקך חום, את המדידה הזו גם המיילדת יכולה לעשות, ואפילו אתם יכולים. רק צריך מד חום.
  • טיפול נוסף שמוגבל בזמן ע”פ הAAP הוא מתן ויטמין K תוך 6 שעות מהלידה.
  • שאר הטיפולים בתינוק בריא לאחר הלידה יכולים לחכות עד שאת תתאוששי ותוכלי ללוות אותו, הם לא דחופים
  • ניתן להמתין עם בדיקת הרופא הראשונה, יש בתי חולים שממתינים איתה עד 12 שעות, ליולדות בית (יולדות ללא סיכון רפואי) יש הנחייה להגיע לבדיקת רופא תוך 24 שעות מהלידה.
  • בדיקת סוכר גם לא דורשת הפרדה.
  • הפרדה מהסיבות האלו יכולה להיות קצרה אך יכולה גם להתארך במקרים בהם היציאה שלך מחדר הלידה תתעכב מסיבות רפואיות או בשל חוסר בכ“א.
  • ישנם גורמים נוספים שבגינם בתי החולים מפרידים בין האם לתינוק כאשר יש דרכים לא להפרד, קראי כאן ללמוד עוד כל כך .

הזכרון העגום שלי הוא כזה:

“אלון נולד רגוע ושלו, בכלל לא בכה כשיצא. הניחו אותו עליי ומיד התחבר והחל לינוק. היה מדהים. כל פעם שלקחו אותו ממני (לניגוב, לשקילה וכו), החל לבכות ואיך שהחזירו אותו אליי בשניות נרגע והמשיך לינוק.
רציתי להישאר כך ואז, בערך חצי שעה אחרי, החליטו שדי לנו בחדר הלידה וצריך לאסוף עוד תינוק שנולד ולקחת אותם לתינוקיה.

אלון בכה בניתוק, התחננתי שישאירו עוד כי אצלי הוא רגוע, החזירו אותו לעוד 3 דקות כשהאחות עומדת לי מעל הראש ומלחיצה אותי לסיים. לחץ, לחץ. שוב ניתקו אותו ממני, ההרגשה היתה שממש “קרעו” אותו ממני, ובבכי גלגלו אותו מהחדר. זיכרון שנחרט לי עמוק ותחושה קשה שזה עוול, שזה לא תקין. קצת אחרי זה התחלתי לקרוא על אפס הפרדה והיה לי ברור שבלידה הבאה זה מה שאעשה.

המיילדת שלקחה את תינוקי היתה מקסימה והתברכתי שהיא יילדה אותי. אלו היו הנהלים אז באותו בית חולים, שהיא הייתה כפופה להם, והיא לא הרגישה בנוח עם זה.”. נ’.

הזכרון העגום שלי הוא כזה:

“אלון נולד רגוע ושלו, בכלל לא בכה כשיצא. הניחו אותו עליי ומיד התחבר והחל לינוק. היה מדהים. כל פעם שלקחו אותו ממני (לניגוב, לשקילה וכו), החל לבכות ואיך שהחזירו אותו אליי בשניות נרגע והמשיך לינוק.
רציתי להישאר כך ואז, בערך חצי שעה אחרי, החליטו שדי לנו בחדר הלידה וצריך לאסוף עוד תינוק שנולד ולקחת אותם לתינוקיה.

אלון בכה בניתוק, התחננתי שישאירו עוד כי אצלי הוא רגוע, החזירו אותו לעוד 3 דקות כשהאחות עומדת לי מעל הראש ומלחיצה אותי לסיים. לחץ, לחץ. שוב ניתקו אותו ממני, ההרגשה היתה שממש “קרעו” אותו ממני, ובבכי גלגלו אותו מהחדר. זיכרון שנחרט לי עמוק ותחושה קשה שזה עוול, שזה לא תקין. קצת אחרי זה התחלתי לקרוא על אפס הפרדה והיה לי ברור שבלידה הבאה זה מה שאעשה.

המיילדת שלקחה את תינוקי היתה מקסימה והתברכתי שהיא יילדה אותי. אלו היו הנהלים אז באותו בית חולים, שהיא הייתה כפופה להם, והיא לא הרגישה בנוח עם זה.”. נ’.