בשעה 5:00 יעלי יצאה לעולם 3.8 קג’ של מתיקות אך כחולה כמו הסדינים של בי”ח כרמל ומחרחרת.
הונחה עליי אך נלקחה תוך דקות בודדות ע”י רופא הילדים לפינה אחרת בחדר, לסקשנים ובדיקות שלא הועילו.
הוצאה עם הרופא אל מחוץ לחדר, אינני יודעת אילו בדיקות או טיפולים היא עברה שם אך הם לא הועילו והיא הועברה לפגייה.

ב 6:30 הוציאו את בעלי מהפגיה ואמרו שהורים יכולים להגיע ב 10:00.
אפס הפרדה או משהו קרוב לו – לא יהיו פה.
בעלי חזר אליי והראה לי תמונה של הקטנה.
הרגשתי שהדמעות עולות לי ואלו אינן דמעות של התרגשות.
אלא דמעות של עצב.
מי זאת התינוקת הזאת? לא הכרתי אותה בכלל ובטח שלא הרגשתי חיבור כשראיתי אותה.

הבנתי שהאחריות היא עליי וביקשתי מהאחיות כסא גלגלים כי אחת הרגליים עוד מורדמת מהאפידורל.
הסברתי שאני הולכת לפגיה ולא מעניין אותי שזאת שעה שלהורים אסור להכנס.
ניסו לשכנע אותי שלא ולא הביאו כסא גלגלים.
הסברתי שאני לפגיה אגיע, או בעזרתם ע”י כסא גלגלים או רגלית בסיוע בעלי.
הרגשתי שמורחים אותי בהסברים כדי למרוח את הזמן.
כשלא רצו להביא לי כסא ואמרו שזה לטובתי ועליי לנוח ולהמתין להתפוגגות האפידורל – אמרתי שאין בעיה אך שיתנו לבעלי להכנס.
לא נתנו.

לאחר מספר שעות (עד אז לא יכולתי לקום עקב מצב רפואי שלי), הגעתי אני לפגייה.
ההנחיה שבעלי או אני נצא מהפגייה חזרה על עצמה פעמיים נוספות בהמשך היום, למשך שעה וחצי / שעתיים בכל פעם.
בנוסף, באותן שעות עשו לתינוקת שלי טיפולים ללא התייעצות איתנו.
אחיות הפגייה היו מקסימות וניסו לסייע אך אני הייתי עצבנית על ההפרדות המרובות שיש שם.

עירבתי את הצוות של קבוצת אפס הפרדה, הן והדולה שלי ניסו להזיז עולמות בשבילי ובזכותן
ביה”ח היה יותר גמיש איתי בשעות הביקור, אפשר לי חדר בתוך הפגיה בו יכולתי להיות עם ביתי כמעט כל הזמן ומשאבת חלב צמודה.

מאוד מודה להן על שסייעו לי וגם לצוות בכרמל שהתגמש מאוד אך חבל לי כ”כ על הכוחות שזה שאב ממני,
על הזמן שנאלצתי להשקיע במאבקים, כתיבת מיילים ושיחות עם כ”כ הרבה אנשי צוות בזמן שאני רוצה להיות עם ביתי, כותבת מיילים במקום לנוח. .